מה זה טראומה? פירוש והגדרה
בעוד שרבים מאיתנו חושבים שטראומה היא האירוע הקשה עצמו – כמו חוויה מסכנת חיים או פגיעה מינית – למעשה, טראומה היא התגובה הנפשית לאירוע ולא האירוע עצמו. כשאנחנו חווים אירוע קשה ונאלצים להתמודד איתו לבדנו, עלולה להתפתח טראומה.
גישה זו מסבירה תופעה מעניינת: מדוע מאותו אירוע בדיוק, אדם אחד עשוי לפתח טראומה בעוד שאחר לא. חוויות החיים האישיות שלנו מעצבות מנגנונים נפשיים שיכולים לתרום להתפתחות טראומה, או לחילופין, לבנות גורמי חוסן שעוזרים לנו להתמודד עם חוויות קשות.
אחד המאפיינים הבולטים של טראומה הוא האופן שבו האירוע נצרב בזיכרון. כשזיכרון טראומטי עולה, הוא מפעיל את הגוף כאילו האירוע מתרחש ממש עכשיו, ברגע הנוכחי, ולא בעבר.
למרות המשפט המפורסם "מה שלא הורג, מחשל", האמת לרוב היא הפוכה: כל חוויה טראומטית דווקא מגדילה את הסיכוי שלנו לחוות אירועים נוספים כטראומטיים. אנשים שחוו ילדות קשה נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח טראומות נוספות לאורך חייהם.
עם זאת, ישנה גם בשורה מעודדת – לאחר אירוע טראומטי אפשר לעשות עבודה נפשית אשר תסייע לנו להתמודד טוב יותר עם קשיים בעתיד. תהליך זה, המכונה "צמיחה פוסט-טראומטית", יכול לשפר משמעותית את החוסן הנפשי שלנו ואת היכולת שלנו להתמודד עם משברי החיים השונים שעוד נפגוש בדרך.
סוגי טראומה
ישנם אין-ספור אירועים שיכולים ליצור תגובה טראומטית בנפשנו. האירועים בסיכון הגבוה ביותר להתפתחות טראומה הם אלה שבהם אנחנו חווים איום על חיינו או נתפסים בעינינו כמסכני חיים. גם כשאנחנו עדים לאדם אחר הנמצא בסכנת חיים, או חווים פגיעה מינית מכל סוג, הסיכוי להתפתחות טראומה גבוה במיוחד.
טראומה תסמינים
התסמינים הבולטים של טראומה מתבטאים במגוון דרכים בחיינו.
המאפיין הראשון שבולט בחוויה הטראומטית הוא תחושת אשמה – תחושה שקיימת כמעט בצורה מובנית סביב טראומה, ויש לכך סיבה טובה. אחת החוויות המערערות ביותר בתוך האירוע הטראומטי היא תחושת חוסר השליטה. ההבנה שיש המון דברים קשים ומפחידים שיכולים לקרות לנו בחיים, ושאינם בשליטתנו היא לעיתים בלתי נסבלת, במיוחד סביב אירוע טראומטי.
על הבנה מפחידה זו של חוסר שליטה, תחושת האשמה באה להגן. כשאנחנו מרגישים אשמים, אנחנו מספקים לעצמנו תחושת שליטה: "אם רק הייתי עושה משהו אחרת, האירוע לא היה קורה לי". כל עוד אנחנו מרגישים אשמה, אנחנו גם שומרים על אשליית השליטה שלנו בחיים.
לוותר על האשמה משמעו גם לוותר על השליטה שלנו על אספקטים רבים בחיינו – וזה דבר שקשה מאוד לעשות. התודעה שלנו תמיד תנסה לאחוז בשליטה כלשהי, ולכן באירועים קשים היא מיד מפעילה את מנגנון השליטה הזה, שמביא איתו תחושות עמוקות של אשמה.
מאפיין מרכזי נוסף הוא תחושת ניתוק ודיסוציאציה. ניתוק ודיסוציאציה זהו מנגנון הגנה אשר עוזר לנו להתמודד במהלך האירוע עם הקושי הבלתי נסבל. מנגנון זה עלול להשאר ולהפריע לנו בסיטואציות בהם אנחנו כן רוצים להרגיש כמו סיטואציות אינטימיות.
עוד תסמין שכיח הוא הרגשה של פיצול בחיים סביב האירוע- כאילו יש "אני" אחד לפני הטראומה ו"אני" אחריה, חיים מסוימים של לפני האירוע, וחיים אחרים אחרי.
נוכל לזהות גם הימנעות קיצונית מטריגרים שעלולים להזכיר את החוויה הטראומטית, וחרדה עמוקה מתחושות כאב. הימנעות זו עלולה להוביל להסתגרות ובידוד חברתי, ובהמשך גם לדיכאון – לפעמים עד כדי מצב שבו אנחנו כמעט לא יוצאים מהבית.
בגוף, הטראומה יכולה להתבטא בלחץ וכיווץ שרירים, במיוחד באזור הגב, בעיות שינה, חלומות קשים ותיאבון מועט. בנוסף, רבים מאיתנו מפתחים תסמינים הקשורים בצורך בשליטה וקושי עמוק להרגיש בחוסר שליטה.
במקרים של פגיעות מיניות, ובמיוחד כאלה שהתרחשו בילדות, עלולים להתפתח תסמינים הקשורים לגבולות – טשטוש וקושי להבחין בגבולות ברורים בינינו לבין העולם.
פוסט טראומה
פוסט טראומה הוא אבחון מקצועי שרק איש מקצוע מוסמך יכול לבצע. חשוב לדעת שלא ניתן לאבחן פוסט טראומה מיד לאחר האירוע הקשה, אלא רק כחודש לאחריו. זו נקודה משמעותית להבנה – אם אתם חווים סימפטומים מיד לאחר אירוע קשה, זו תגובה טבעית של הגוף והנפש, ולרוב היא תחלש מעצמה ולא תתפתח להפרעה פוסט טראומטית מלאה.
עם זאת, אם לאחר חודש מהאירוע הקשה הסימפטומים עדיין נוכחים בחייכם, ונמשכים לפחות חודש נוסף, כדאי לפנות לאבחון מקצועי של פוסט טראומה. האבחון מתבסס על מספר סימפטומים הכרחיים, שהם:
חשיפה לאירוע טראומתי
האדם נחשף למוות, איום במוות, פציעה רצינית או איום לפציעה רצינית, אלימות מינית או איום לאלימות מינית, לפחות באחת הדרכים הבאות:
- האדם חווה את האירוע בעצמו.
- האדם היה עד לאירוע שקרה לאחרים.
- האדם גילה שקרוב משפחה או חבר קרוב היה קורבן לטראומה.
- האדם נחשף באופן לא ישיר לפרטים קשים של הטראומה, בדרך כלל במהלך עבודה מקצועית (לדוגמה, מגישי עזרה ראשונה).
חוויה חוזרת של אירועי טראומתי
ישנה חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:
- זיכרונות קשים ובלתי רצויים.
- ביעותי לילה.
- פלשבקים (הבזקים) של האירוע.
- מצוקה נפשית המתעוררת בחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה.
- עוררות פיזיולוגית ניכרת בתגובה לגירויים שמזכירים את האירוע הטראומטי (לדוגמה: דופק מהיר, הזעה, הסמקה, לחץ דם גבוה, רעד).
הימנעות מגירויים
האדם נמנע מגירויים הקשורים לאירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:
- הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים בטראומה.
- הימנעות מגירויים חיצוניים (אנשים, מקומות, פעילויות, חפצים, מצבים) המזכירים את הטראומה.
מחשבות או רגשות שליליים בעקבות הטראומה
לאדם יש מחשבות או רגשות שליליים שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)
- חוסר יכולת להיזכר בהיבט חשוב של האירוע הטראומטי.
- אמונות וציפיות שליליות על העולם ועל העצמי ("אני אדם רע והעולם לגמרי מסוכן").
- האשמה עצמית (אנ') או האשמת (אנ') אחרים באחריות לאירוע, שהיא מעוותת ובלתי פוסקת.
- רגשות שליליים הקשורים בטראומה (פחד, כעס, אשמה או בושה).
- ירידה ניכרת בעניין ובהשתתפות בפעילויות חשובות.
- תחושת ניתוק וזרות מאנשים אחרים.
- חוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים (למשל: חוסר יכולת להרגיש אהבה, קהות רגשית).
עוררות יתר ותגובתיות בעקבות הטראומה
לאדם יש תסמינים של עוררות יתר ותגובתיות שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)
- רגזנות או אגרסיביות.
- התנהגות מסוכנת והתנהגויות של הרס עצמי.
- דריכות יתר.
- תגובת בהלה מופרזת.
- קשיים בריכוז.
- הפרעות שינה (קושי להירדם או להמשיך לישון, או שינה לא רגועה).
משך ההפרעה
משך ההפרעה עולה על חודש ימים – לאחר אירוע טראומטי התסמינים של הפרעה פוסט־טראומטית שכיחים, אך במרבית המקרים מתרחשת החלמה טבעית, ועוצמת התסמינים והתדירות שלהם פוחתים עם הזמן. אם התסמינים נמשכים עד חודש, נהוג לאבחן את ההפרעה כהפרעת דחק חריפה. אם התסמינים נמשכים מעל חודש, האבחנה שתתקבל היא של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
פגיעה בתפקוד
ההפרעה גורמת למצוקה או לפגיעה ניכרת בתחומי תפקוד חשובים (למשל חברה, תעסוקה).
סיבת התופעות
התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה אחרת.
קרבה לאירוע
יש לציין אם מדובר בהתפרצות מאוחרת – כלומר, מצב בו האדם עומד באבחנה רק שישה חודשים או יותר לאחר האירוע הטראומטי (גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו ישירות לאחר האירוע).
סימפטומים דיסוציאטיביים
יש לציין אם קיימים גם סימפטומים דיסוציאטיביים – דה־פרסונליזציה (Depersonalization) או דה־ריאליזציה (Derealization).
טראומה פיזית
ברמה הפיזית, טראומה יוצרת תקיעות אנרגטית במערכת העצבים שלנו. כשאנחנו חווים אירוע מסכן חיים, או אפילו רק נתפס ככזה, הגוף שלנו מציף את עצמו באנרגיה רבה שנועדה לעזור לנו להימלט מהסכנה. אבל לפעמים, כאשר לא ניתן להימלט מהסכנה, אותה מערכת עצבית גם משתקת אותנו לחלוטין – תופעה שנקראת Freeze או קיפאון.
מנגנון הקיפאון הזה הוא למעשה ירושה אבולוציונית שקיבלנו מהזוחלים – זהו אותו מנגנון שגורם לחיות להעמיד פני מת כשהן בסכנה. הוא שרד בנו כי במצבים מסוימים, הוא פשוט עובד היטב. ראינו זאת בעדויות רבות של ניצולי נובה שהעמידו פני מת או התחבאו ללא תזוזה במשך יום שלם, וכך גם אצל אנשים רבים שחוו פגיעה מינית ודיווחו על תחושת קיפאון מוחלטת.
המצב הזה יוצר מעין סתירה בגוף – כאילו אנחנו לוחצים בו-זמנית על דוושת הגז ועל דוושת הבלם באותו רכב. התוצאה היא תקיעה פיזית של אנרגיה רבה בגוף שלנו.
בעולם החי, חיות משחררות את האנרגיה הזו מיד לאחר שמצב הסכנה חולף – הן רועדות, נושמות בכבדות ומנערות את גופן. אצלנו, בני האדם, לעומת זאת, האנרגיה הזו נשארת לעיתים קרובות תקועה בגוף ויכולה לגרום לסימפטומים כרוניים שנמשכים שנים.
טראומה מתמשכת
טראומה מתמשכת היא מצב שבו החוויה הטראומטית ממשיכה להתרחש בהווה, ואינה רק זיכרון מהעבר. דמיינו אדם שחווה טראומה בעקבות אזעקות או נפילת טיל בקרבתו – אך האירוע אינו מסתיים, כי האזעקות והטילים ממשיכים לפקוד את אזור מגוריו.
הבדל המרכזי בין טראומה מתמשכת לפוסט טראומה הוא שבטראומה מתמשכת, ההתנהגויות ההימנעותיות הן למעשה מסתגלות ומועילות – וזה יכול לעשות את ההתמודדות למורכבת יותר.
נחשוב על דוגמה: אדם שחווה אירוע טראומטי באוטובוס ועכשיו נמנע מלנסוע באוטובוסים – זו התנהגות לא מסתגלת, ובטיפול נרצה לעזור לו לחזור ולנסוע באוטובוסים כדי שהטראומה לא תגביל את חייו.
לעומת זאת, בטראומה מתמשכת, אדם עשוי להימנע מלהתרחק יותר מדקה ממרחב מוגן. ומכיוון שהאיום אכן ממשיך להיות ממשי, התנהגות זו היא דווקא מסתגלת ועשויה באמת לשמור על חייו. כאן נמצא האתגר הטיפולי שדורש איזון עדין בין הגנה לבין המשך תפקוד בריא ורגוע.
מה ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה?
טראומה היא התגובה הנפשית שלנו לאירוע קשה, במיוחד כשנאלצנו לעבד את החוויה הזו לבד, בבדידות, ללא תמיכה מספקת. זוהי תגובה אנושית טבעית לאירועים מערערים.
לעומת זאת, פוסט טראומה היא הגדרה קלינית – הפרעה נפשית מוכרת רשמית על ידי ה-DSM (המדריך האבחנתי והסטטיסטי של הפרעות נפשיות). יש לה קריטריונים ברורים ומוגדרים שחייבים להתקיים כדי לקבל את האבחנה הזו, והיא דורשת הערכה של איש מקצוע מוסמך.
איך מטפלים בפוסט טראומה?
ישנם מספר סוגים של טיפול נפשי בפוסט טראומה כאשר רובם יכללו חשיפה כזו או אחרת לתחושות הקשות אשר עולות כאשר אנחנו נזכרים באירוע הטראומטי.
בגישת ה-CBT המסורתית, החשיפה מכוונת לתהליך של דה-סנסיטיזציה. המטרה היא להפחית את עוצמת התגובה הרגשית לגירוי המעורר חרדה באמצעות חשיפה הדרגתית ומבוקרת. המטופל נחשף לגירוי המעורר חרדה בעוצמה בינונית-גבוהה, ממתין עד שרמת החרדה יורדת, ואז מתקדם לרמת חשיפה גבוהה יותר. התהליך מאפשר למטופל להתמודד עם יותר מצבים בצורה שתעורר פחות חרדה, ולחיות חיים פחות מוגבלים.
לדוגמה, במקרה של אדם שעבר תאונת דרכים והיום מתקשה להיכנס לרכב, תהליך החשיפה יתחיל בדמיון מודרך של נהיגה. נמדוד את רמת החרדה בסולם של 1-10 ונמתין עד שתרד. בשלב הבא, נשב ברכב חונה, נחווה את החרדה ונמתין לירידתה. בהמשך נדמיין נסיעה בזמן שאנחנו יושבים ברכב, וכך נתקדם בהדרגה עד שהמטופל יוכל לנסוע ואף לנהוג ברכב.
לעומת זאת, גישת ACT מציעה פרספקטיבה שונה לחלוטין לחשיפה. המטרה אינה להפחית את החרדה, אלא להגדיל את היכולת לשהות עם כאב או אי-נוחות שצורתם ועוצמתם אינה בשליטתנו. המטופל לומד לומר לעצמו: "אני הולך לבצע פעולה שבמודע תוביל לתחושות לא נעימות. איני יודע מה תהיה עוצמתן כי זה לא בשליטתי, ואני בוחר לעשות זאת בכל זאת."
גם ב-ACT החשיפה היא הדרגתית, אך השליטה מתמקדת בשני מרכיבים: המיקום ומשך זמן השהייה. המטופל יכול לבחור להתחיל בסביבה בטוחה כמו הקליניקה, ולשלוט במשך הזמן שהוא חושף את עצמו לסיטואציה המאתגרת. למשל, אדם עם חרדה חברתית יכול להתחיל בדמיון של סיטואציה חברתית בקליניקה, ובהמשך לעבור לחשיפה בפועל כשהוא יודע שיכול לעזוב בכל רגע.
הייחודיות של גישת ACT היא בכך שהיא מערערת על ההנחה שעלינו להרגיש טוב כדי לפעול בהתאם לערכינו. אדם עם חרדה חברתית עשוי לחשוב: "אני לא יכול להשתתף באירועים חברתיים כל עוד אני מרגיש לחוץ ומזיע." ACT מלמדת אותנו לקבל את החוויה במלואה ועדיין לפעול בהתאם לערכינו, גם כשאנחנו חווים אי-נוחות.
הפרדוקס המעניין הוא שדווקא כשאיננו שמים את הפחתת החרדה כמטרה ראשית, אלא כתוצר לוואי של קבלה ופעולה מכוונת-ערכים, החרדה נוטה להתמתן באופן יעיל יותר.
